החלטה בתיק הפ"ב 268-12 - פסקדין

בפניי בקשת המבקשת לחיוב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. המשיבה הגישה כנגד המבקשת תובענה בהמרצת פתיחה שעניינה פסילת כבוד הבורר, השופט בדימוס א' שטרוזמן, מלהמשיך ולשמש בורר במחלוקת שבין הצדדים.

המבקשת משתיתה בקשתה על האמור בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות") ועל העובדה כי המשיבה היא חברה זרה, השולטת במבקשת וכל זכויותיה ונכסיה של המבקשת, ככל שקיימים כאלה, הועברו לחברה הזרה.

לטענת המבקשת, מן הבקשה להעברת בורר אשר הוגשה על ידי המשיבה נלמד שהמשיבה לא מינתה מחליף למנכ"ל, עובדה המעידה על היעדר יכולת כלכלית.

לטענת המשיבה אין לחייבה בהפקדת ערובה שכן אין חובה להפקיד  ערובה מאחר שאין מדובר בתביעה כספית אלא בבקשה לסעד הצהרתי שהדיון בה עתיד להיות מהיר ופשוט.

לטענתה, המבקשת עותרת לחיוב המשיבה בערובה ניכרת של 40,000 ש"ח כדי לרפות ידיה.

המסגרת הנורמטיבית לבחינת חיוב המשיבה בהפקדת ערובה הינה סעיף 353א לחוק החברות. ראו רע"א 07\10905 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' מרדכי (מוטי) זיסר ואח' (2008). 

ביחס לתביעה המוגשת על ידי חברה נפסק כי אי הפקדת ערובה על ידי  החברה אינה דבר הנראה בעין יפה על ידי המחוקק  ראה: רע"א 89\544 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990)  .

על פי העולה מכתבי הטענות, התובעת הינה חברה זרה. נפסק כי בית המשפט מוסמך לחייב חברת חוץ בהפקדת ערובה בהתקיים תנאי סעיף 353א לחוק החברות.

בסעיף 353א לחוק החברות נקבע כדלקמן:

"הוגשה תביעה על ידי חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את ההוצאות אם יזכה בדין".

בהצעת החוק ובהצעת התיקון לחוק הוסבר כי הכוונה היא להחזיר לחוק החברות את סעיף 232 לפקודת החברות תשמ"ג- 1983, שבוטלה עם חקיקת חוק החברות. הובהר כי לא הייתה כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בנוגע לחיוב חברה תובעת במתן ערובה להוצאות נתבע. (ראה: הצעת חוק החברות (תיקון התשס"ב-2002,ה"ח 638).

הכוונה ביחס ל"כללים מיוחדים" הינה לחזקה שהייתה קיימת לפיה חברה בעירבון מוגבל מחויבת להפקיד לפי בקשה ערובה להוצאות.

על יסוד החזקה שבחוק על המשיבה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום בנסיבות העניין להטיל עליה חיוב כמבוקש. ראה: בש"א (חיפה) 99\6294 איגור זימנקוב נ' S.R. INTERNATIONAL.1019  ).

חזקה זו ניתנה לסתירה בשתי דרכים: האחת, אם החברה הוכיחה כי תוכל לשלם את הוצאות המבקשת אם תזכה בדין;  השנייה, אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את החיוב  בערובה. 

ראה  רע"א 07\10905 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' מרדכי (מוטי) זיסר ואח' (2008).

בנסיבות העניין המשיבה לא הוכיחה אף לא אחד מטעמים אלה.

בתשובתה לא התייחסה המשיבה כלל ,כפי שנדרש ממנה, לשאלה האם ביכולתה לשלם את הוצאות המבקשת, אם תדחה התביעה והמשיבה תחויב בתשלום הוצאותיה.  היא לא הרימה את נטל ההוכחה ,לא סתרה את החזקה ואף לא הגישה תצהיר כלשהו בעניין זה.

 מבלי לפגוע באמור אוסיף כי  תכליתו  החקיקתית של סעיף 353 א לחוק החברות היא להבטיח את יכולתה של המבקשת להיפרע ככל שיפסקו לטובתה הוצאות בהליך. בנסיבות אלה לפרשנות התכליתית מחייבת התיחסות שווה לענין ההוצאות גם  להמרצת פתיחה שכן היא פותחת הליך משפטי ככל תביעה אחרת. הבקשה להעברת הבורר מתפקידו הוגשה  כהמרצת פתיחה והיא בגדר  תביעה כזאת.

  מבלי לפגוע באמור אוסיף ,כי מפסקי דין  שניתנו על פי סעיף 353א הנ"ל  (בענין הטלת ערובה להבטחת הוצאות) עולה שלא פעם הוטלו הוצאות כאלה  ע"י בתי המשפט השונים גם כשההליך נפתח כהמרצת פתיחה  כבמקרה שלפנינו שכן השופטים התיחסו אליהן כתביעות  לכל דבר וענין ונהגו בהתאם.